לביבליוגרפיה שתי מטרות עיקריות:
- אזכור המקורות אותם מצטט הספר או שעליהם הוא מסתמך לשם מתן אסמכתה או קרדיט ליוצרים אחרים. מטרה זו בולטת בעיקר במחקרים או ספרות מקצועית (לדוגמה: ספרות משפטית בה חשוב התקדים והמחקר הפרשני).
- הפניית הקורא לספרות המרחיבה את הדיבור בנושאי הספר. כמעט כל חיבור אינו צומח בחלל ריק ועל כן ברוב ספרי העיון קיימת חשיבות לביבליוגרפיה מהסוג הזה. יתרה מזו, ביבליוגרפיה קצרה מדי מעוררת חשש שהספר שטחי, משום שמחברו בחן רק מעט מהספרים שראוי לבחון בעת כתיבת הספר.
לאופי הספר ולמטרת הביבליוגרפיה יש השפעה על תוכן הרשימה הביבליוגרפית ועל אופן הצגתה. למשל, כאשר רישום המקורות לשם מתן אסמכתה הוא מטרה עיקרית, יופיעו ברשימה גם מקורות נדירים או בעלי השפעה זעירה על תוכן הספר. לעומת זאת כאשר המטרה העיקרית היא הפניית הקורא לקריאה נוספת, לא יועילו מקורות מסוג זה בביבליוגרפיה. ספר מצעיד את הקורא קדימה מבחינת הידע שלו, וביבליוגרפיה טובה הנלווית אליו המצליחה למפות את התחומים הקרובים בצורה מועילה, משמשת מקפצה להמשך קידום הידע.
בעבר התמקדה הביבלוגרפיה בעיקר בספרים. במאה ה-21, היא מכסה גם עבודות באמצעי מדיה אחרים כולל הקלטות אודיו, סרטים, אובייקטים גרפיים, תקליטורים, מאגרי מידעואתרי אינטרנט.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הביבליוגרפיה החלה את דרכה כרשימות הכוללות את שם החיבור בלבד למטרות פונקציונליות של הפניית הקורא. ככל הנראה הוכנו רשימות כאלה לראשונה על ידי מדפיסיםשעשו זאת כדי לפרסם את תוצרתם. הביבליוגרפיה המקיפה הראשונה נועדה לאחד את כל ספרי החכמה בעברית, לטינית ויוונית ונכתבה בציריך בשנת 1574 על ידי קונראד גסנר. גסנר אף הוכתר בעקבות ספרו "אבי הביבליוגרפיה". בהמשך, במאה ה-16 הוכנו ביבליוגרפיות ספציפיות יותר לספרות בשפות שונות, אך רק במאה ה-19 חיו מומחים שזה היה תחום עיסוקם העיקרי. מתיעוד עולה, כי בספריה הלאומית בפריז היו, באותה תקופה, יותר מ-75.000 חיבורים ביבליוגרפיים.
ביבליוגרפיות וביבליוגרפים מוקדמים[עריכת קוד מקור | עריכה]
-
דמות בולטת במיוחד בתולדות הביבליוגרפיה בכלל והיהודית בפרט היה משה שטיינשניידר.